אוחיון נ' זיפ הופ רשת חנויות בע"מ

פסק דין

פתח דבר

1. הנתבעת מפעילה רשת חנויות אופנה בפרישה ארצית. התובעת שימשה כמנהלת סניף הרשת בקניון מעלה אדומים, משלהי שנת 2003 ועד למועד השנוי במחלוקת בין הצדדים בתחילת חודש אוגוסט 2010. התובעת פוטרה מעבודתה. לגרסת הנתבעת פיטורי התובעת באו על רקע העובדה שהודתה בכתב כי נטלה מקופת החנות למעלה מ – 6000 ₪, על מנת לכסות חובות אליהם נקלעה. התובעת מכחישה את הטענות כנגדה מכל וכל וטוענת כי פוטרה שלא כדין.

2. בכתב התביעה עתרה התובעת לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי קיום שימוע כדין, פיצויים עבור פיטורים שלא בתום לב, פדיון דמי חופשה, פדיון דמי הבראה והפרשי שכר בגין ניכויים שערכה הנתבעת משכרה בחודשים אפריל ומאי 2010 וכן בחודשים יולי ואוגוסט 2010. במהלך ניהול ההליך שילמה הנתבעת לתובעת את יתרת דמי ההבראה ופדיון דמי החופשה ולפיכך נותרו לדיון הרכיבים האחרים בלבד.

3. בהליך קוימו שתי ישיבות להוכחות. התובעת העידה לעצמה. מטעם הנתבעת העידו מנהלה, מר זאב אהרונסון; הממונה הישיר על התובעת, מר דוד קדוש; גזברית הנתבעת, הגב' אנג'לה שרגורודסקי (להלן: אנג'לה), ורואה החשבון של הנתבעת מר יששכר פינפטר. התובעת והנתבעת הגישו חוות דעת גרפולוגיות מטעמן – התובעת נעזרה בגב' אפרת חברוני והנתבעת נעזרה במר יצחק חג'ג. נותני חוות הדעת נחקרו אף הם. הצדדים סיכמו פרשותיהם בעל-פה בישיבה נפרדת.

גדרי המחלוקת והלך הדיון

4. המחלוקת המרכזית שנטושה בין הצדדים נוגעת לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים. בהקשר זה נדרשים אנו לקבוע אם עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובעת נטלה ממנה שלא כדין כספים מקופתה, הודתה בכך בכתב ואף נתנה הסכמתה לניכוי הסכומים משכרה. או שמא אין אלה פני הדברים ועל כן זכאית התובעת לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, החזר הכספים שנוכו משכרה וכן פיצוי בגין אופן הפיטורים.

לגרסת הנתבעת נטילת הכספים מקופתה החלה עוד קודם למועד הפיטורים באירוע מחודש מרץ 2010, אז הסתפקה בניכוי החסר משכר התובעת וזאת בהסכמתה. התובעת מצדה תובעת את החזר הניכוי האמור משכרה. בשים לב לכרונולוגיה של האירועים נפתח בברור האירוע מחודש מרץ 2010. או אז נפנה לנסיבות סיום יחסי העבודה על כל הכרוך בהם. בכל סוגיה נסקור את גרסאות הצדדים וטיעוניהם המשפטיים וכמובן נכריע בסעדים הנתבעים.

אירועי יום ה – 22.3.2010

5. לגרסת הנתבעת, ביום 22.3.2010 עבדה התובעת במשמרת ערב. עם סגירת החנות ערכה, כמקובל בנהלי הנתבעת, דו"ח לגבי הכספים שנמצאו בתום יום המכירות בקופת החנות. דו"ח זה מכונה דו"ח סגירה "Z" (להלן: "דו"ח Z"). בשעה 21:05 נקלט במחשבי הנתבעת "דו"ח Z" ראשון, במסגרתו הצהירה התובעת כי בקופת החנות נמצאו, בין היתר ובחלק הצריך לענייננו, 3,158 ₪ במזומן. סכום זה הורכב, על פי הצהרת התובעת, גם מ – 20 שטרות בני 100 ₪ כל אחד (נספח נ/2 לתצהירה של אנג'לה).

חלק מתפקידה של התובעת, כמנהלת חנות, כלל את הפקדת הפדיון היומי של החנות בבנק. ביום 26.3.2010 הפקידה התובעת בחשבון הנתבעת בבנק דיסקונט (נ/3 לתצהירה של אנג'לה) 1,900 ₪ במזומן בלבד. בדואר אלקטרוני מיום 31.3.2010 (נ/4 לתצהירה של אנג'לה) דיווחה התובעת לאנג'לה על ההפקדות שביצעה ביום 26.3.2010 ובהן "קופה מה – 22/3 הופקד במזומן 1900 ₪ אסמכתא 283107".

הנתבעת הבחינה באי התאמה בין הדיווח ב"דו"ח ה – Z" לבין ההפקדה בפועל בבנק, בה חסרו 1,000 ₪. אנג'לה פנתה בעניין זה לתובעת אשר נטלה אחריות על הסכום החסר והסכימה להשבת הכסף בדרך של ניכוי משכרה. בדיעבד התברר לנתבעת כי בשעה 21:11 ערכה התובעת "דו"ח Z" נוסף, במסגרתו הצהירה כי בקופת החנות מצויים רק 2,158 ₪ במזומן המורכבים, בין היתר, מ – 10 שטרות בני 100 ₪ כל אחד בלבד (נ/1 לתצהירה של אנג'לה). מכאן מסיקה הנתבעת כי התובעת נטלה את 1000 ₪ לכיסה.

6. התובעת מצדה גורסת כי ערכה "דו"ח Z" אחד בלבד, וכי כלל אינה יודעת להוציא דו"ח נוסף (עמ' 13, שורות 27-26). את הדו"ח ערכה כמנהגה, יחד עם עובדת נוספת מהחנות – "רותם הבת" ושמותיהן נרשמו על גבי הדו"ח שהוציאו, שהוא דווקא הדו"ח המאוחר, קרי נ/2 מן השעה 21:11 (עמ' 14, שורה 1). התובעת זכרה היטב את כל הפרשה שכן לשיטתה אנג'לה טלפנה אליה כחודש לאחר יום הארוע בבקשה לקבל הסבר לחסר בן 1,000 ₪. בשל חלוף הזמן לא הייתה התובעת מסוגלת לספק הסבר כלשהו לעניין על אף שניסתה ל"בדוק לפי הדפים" (עמ' 10, שורות 24-23). משלא מצאה הסבר פנתה לממונה הישיר, מר קדוש, בבקשה שיסייע לה. מר קדוש הפנה אותה לסמנכ"ל הרשת, מר רותם אבוקסיס, אשר מצידו הבהיר לה כי מבחינתו כמנהלת החנות היא האחראית לחוסר הכספי ועליה להשיבו מכספה. בלית ברירה הסכימה להפחית את הסכום משכרה אך ביקשה כי הדבר יעשה בשני תשלומים (עמ' 11, שורות 11-1). עתה עותרת היא להשבת הסכומים שנוכו משכרה שלא כדין.

7. דעתנו היא כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובעת נטלה מקופתה 1,000 ₪ וכי ניכתה סכום זה משכר התובעת שלא כדין ונבאר.

בראש יאמר כי מעדויות הנתבעת עצמה, ובפרט מעדותה של אנג'לה, הוברר כי הנתבעת עצמה לא סוברת שהמדובר במעשה גניבה וכך העידה:

"אני לא חושבת שזה המקום של גניבה מראש, שתוכננה כאן גניבה. לדעתי נוצרה כאן טעות שזה הוקלד לא נכון. לא ראיתי בזה גניבה. אם מישהו רוצה לגנוב לא עושה סגירת קופה שהוא יוצא. הוא לוקח כסף ושם בכיס. מי שעושה סגירת קופה זה חתיכת עבודה, צריכה להשקיע מהזמן הפרטי שלה שהיא רוצה לצאת הביתה...." (עמ' 32, שורות 25-22).

כאן המקום לציין כי מבין כל העדויות שנשמעו בפני בית הדין היחידה שהותירה רושם עקבי ומהימן לכל 'אורכה ורוחבה' הייתה עדותה של הגב' אנג'לה. זאת על אף פערים שהתגלו בין האמור בתצהירה לבין עדותה בחקירתה הנגדית, ועל אף שלא מצאנו לקבל את גרסתה במלואה. כך לא נעלמה מעניינו העובדה שהיא עודנה מועסקת בנתבעת. אולם הרושם שהותירה היה שלא באה לבית הדין מלווה ב'סדר יום' כלשהו, אלא ביקשה לסייע בברור האמת ולהביא את הדברים כהווייתם, למיטב הבנתה. לנוכח עדותה האמורה ניסה מנהל הנתבעת, מר אהרונסון, לטעון כי "אתה מדבר עם בחורה רוסיה, עולה חדשה יחסית, לא יודעת עברית...." (עמ' 55, שורה 28), ולא היא. אנג'לה היא אזרחית מדינת ישראל, דוברת עברית ושולטת בשפה היטב, בקיאה בתחומה ואין אלא להצטער על התבטאותו האומללה של מר אהרונסון.

8. מבחינת הנתבעת עדותה של אנג'לה הייתה 'עדות מומחה' בהיותה אמונה על ענייני כספים בנתבעת, מתוקף תפקידה כגזברית. הנה כי כן 'המומחית' סוברת כי אין המדובר בגניבה וכי "לפעמים התוכנה עושה מה שהיא רוצה" (עמ' 31, שורה 22). הרושם שאכן יתכן כי מדובר בקושי בתוכנה הממוחשבת של הנתבעת התחזק לנוכח חוסר יכולתה של אנג'לה להסביר כיצד יתכן שיש שוני בין שני "דו"חות ה -Z", למשל בסכום הצ'קים שהתקבלו באותו היום בחנות, כך שבדו"ח המוקדם נרשמו 298 ₪ ואילו בדו"ח השני 293 ₪ בלבד. גם לשיטת הנתבעת לא היה בדעת התובעת ליטול לכיסה צ'קים אלא מזומן ואם אלו הם פני הדברים מה לה שתקיש סכומי צ'קים שונים? מצב דברים דומה חזר על עצמו גם ביחס לסכום פדיון החנות בכרטיסי אשראי.

זאת ועוד. אנג'לה הודתה כי ההנחה ששני הדו"חות הוצאו על ידי התובעת זה רק "לוגיקה" (עמ' 31, שורה 15), והתקשתה לתת הסבר מניח את הדעת לאפשרות קיומם של שני דו"חות בו זמנית, ואף לא ידעה בוודאות איזה דו"ח הופק בחנות ואיזה בהנהלה ואם אכן כך היה (עמ' 31, שורה 24). מר אהרונסון מצדו הצהיר כי הוא פענח את המקרה (עמ' 56, שורה 32) ומסקנתו היא שהתובעת טעתה בספירה ולא עמדה בפיתוי של נטילת הכסף העודף לכיסה. אלא שבאותה נשימה הודה כי 'מעשה פענוח' זה לא קרה בזמן אמת, אלא תקופה ארוכה אחרי הארוע עצמו והודה שאין זה המקרה של גניבה 'קלאסית' למשל כאשר עובדים "לא מוציאים על הכל חשבונית" (עמ' 57, שורות 12-11). משמע, המדובר בלא יותר מהשערות שלאחר מעשה שאין להן על מה לסמוך.

9. הצדדים מסכימים כי הפקדת כספי פדיון החנות מיום 22.3.2010 נעשתה מספר ימים לאחר מכן, ביום 26.3.2010. התובעת העידה, ועדותה לא נסתרה, כי ההפקדות בבנק לא תמיד בוצעו על ידה כי אם גם על ידי אחראיות המשמרת (עמ' 21, שורות 14-13). בניגוד לטענת הנתבעת, ולפיה התובעת היא שהפקידה את כספי פדיון החנות מיום 22.3.2010, על טופס ההפקדה הספיציפי (נ/3) התובעת אינה חתומה ועל כן אין לדעת מי הפקיד את הכסף ומכל מקום לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית בעניין זה. כך גם אם חסר כסף כלשהו בקופת הנתבעת, ואיננו משוכנעים בכך כלל ועיקר, אין לדעת האם לא ניטל על ידי מאן דהוא בין המועד שהתקבל בחנות לבין מועד ההפקדה, ומכל מקום בוודאי שלא הונחה תשתית עובדתית מספקת כדי לקבוע שבתובעת מדובר.